ביה"ד למים: קביעה כי ראוי שיבוצע פרסום תקנות בשפה הערבית בתקשורת

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

הרקע לעררים וטענות הצדדים:

בפני שני עררים שאוחדו, המופנים כנגד חיובי היטל הפקה שהוטלו על העוררים על ידי הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: "רשות המים"). בתיק ו"ע 111/01 מופנה הערר כנגד חיובי היטלי הפקה לשנים 2000 - 2006 וכן כנגד חיוב העורר 9 בהיטל הפקה לשנת 1999 ושנת 2000 מבלי למסור כל הודעת חיוב בתחילת כל שנה וכנגד התליית רישיון ההפקה לשנת 2001 של העורר 9. בתיק ו"ע 620/05 מופנה הערר כנגד חיובי היטלי הפקה לשנים 2002 - 2005 וכנגד התליית רישיונות ההפקה על פי הודעות הנושאות תאריך 1.8.05 והתראה לסגירת מתקני ההפקה.

למען הסדר אציין כי תיק ו"ע 111/01 הוגש בשנת 2001 ונדון תחילה בפני כבוד סגן הנשיא השופט ד. ביין (כתוארו דאז), אשר הורה על עיכוב הליכי הגביה כנגד העוררים בתיק ו"ע 111/01 וכן על החזרת רישיון ההפקה לעורר 9 עד למתן החלטה אחרת. לאחר מכן הועבר התיק לכבוד השופט ג. גינת (כתוארו דאז), אשר הרשה לעוררים להגיש כתב ערר מתוקן וזאת בשל טענות מקדמיות המתייחסות לזהות העוררים השונים ועצם זכותם לפנות כעוררים לבית הדין. יש לציין כי הערר המתוקן הוגש באיחור והדיונים שנקבעו בתיק נדחו שוב ושוב בשל בקשות דחייה או ארכה או בשל אי התייצבות העוררים לקדם משפט. באוגוסט 2005 הועבר התיק לשמיעה בפני ואוחד עם תיק ו"ע 620/05. לאחר מכן נדחו הדיונים בשל ניהול מו"מ בין הצדדים עד שלבסוף הוריתי, לבקשת הצדדים, על הגשת טיעונים בכתב ומתן פסק דין בשני העררים המאוחדים על בסיס החומר שנמצא בפני בית הדין.

העוררים טוענים כי ההודעות על חיוב היטלי הפקה נתקבלו אצלם באיחור רק במאי 2001. כן טוענים הם כי הכתובות המפורטות בהודעות אינן מדויקות ואינן נכונות ולכן המכתבים עברו מיד ליד עד שהגיעו אליהם בדרך המקרה ובאיחור רב. לטענתם, היה על המשיבה לשלוח את ההודעות בדואר רשום.

לטענת העוררים, תקנות המים (היטל הפקה), התש"ס - 2000 (להלן: "תקנות המים" ו/או "התקנות") הינן בטלות מעיקרן בכל הנוגע לעניינם של העוררים וזאת לאור חריגתו של שר התשתיות מהתנאים ומהמגבלות שקבע המחוקק בסעיף 116(ד) לחוק המים, תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המים"). העוררים טוענים כי לא ניתנה להם זכות הטיעון בטרם קביעת היטל ההפקה מאחר ששר התשתיות התעלם ממפיקי המים במגזר הערבי ופרסם את ההודעה המסדירה את מהות היטל האיזון המוצע ודרך מימוש זכות הטיעון כנגדו רק בשפה העברית ובעיתונות העברית.

העוררים טוענים כי לא נמסרה להם כל הודעה בעניין היטל ההפקה המוצע ובדבר זכותם לטיעון ודרך מימוש זכות זו ובפני מי לטעון קודם שמחוקק המשנה התקין את תקנות המים. העוררים טוענים כי כתוצאה מכך לא ידעו כי עומדת לרשותם זכות טיעון, לא ידעו מהי המתכונת של ההיטל המוצע ודרך חישובו, לא ידעו כיצד ובפני מי ובאיזו דרך להעלות טיעוניהם. בכך נשללה זכותם להשתתף בקביעת תוכן ותנאי ההיטל. העוררים טוענים כי בהעדר פרסום של פעולות השלטון בשפותיה הרשמיות של המדינה אין כל תוקף משפטי לפעולה השלטונית.

העוררים טוענים כי תקנות המים והעדכונים השונים שנעשו לאחר מכן התחשבו רק בציבור היהודי ובטענותיו וקיפחו את העוררים אשר כלל לא ידעו על מהות היטל ההפקה המוצע ועל זכותם להשמעת טענות והצעות לפני התקנת התקנות. בכך, טוענים העוררים, נגרמה פגיעה קשה וישירה בכיסם, ברכושם ובזכות הקניין שלהם. לטענת העוררים, נגרם להם עוול חמור כתוצאה מאי שמיעת טענותיהם שכן התקנות לא לקחו בחשבון שיקולים ייחודיים לסקטור הערבי בכלל ולעוררים בפרט כדוגמת מבחן ההכנסה, שיקולים סוציואקונומיים, העדר מקורות מים אלטרנטיביים בישובים של העוררים, העדר שימושים אלטרנטיביים לשימוש החקלאי, איכות מערכת הפקת המים, מצב האבטלה בישובים של העוררים וכדומה.

העוררים טוענים כי אי הפרסום בשפה הערבית מחד והפרסום בשפה העברית מאידך מהווים הפליה פסולה של קהל יעד ששפת האם שלו היא ערבית ואשר יחול עליו ההיטל האמור, לרבות העוררים.

עוד טוענים העוררים כי בשל הפגיעה הקשה בחקלאות מזה מספר שנים העוררים אינם מצליחים למצות את מכסת הרישיון וגם בשנת 2001 הפקת המים הייתה פחותה מהכמות המאושרת על פי רישיון ההפקה. החיובים של המשיבה מתבססים על הכמות המאושרת על פי רישיון, דבר הגורם לעוול חמור לעוררים שסובלים ממילא מקשיים והפסדים כלכליים. לטענת העוררים, המשיבה לא לקחה בחשבון שקיים פחת של מים בשיעור משמעותי מהכמות המופקת אשר הולך לאיבוד, מכיוון  שמערכת ההולכת המים של העוררים הינה מיושנת וזקוקה לתמיכה מהמשיבה על מנת לשפצה ולשמרה.

העורר מס' 9 בתיק ו"ע 111/01 טוען כי יש לבטל את החלטת המשיבה להתלות את רישיון ההפקה שלו, הפוגעת קשות בעורר ומקור פרנסתו כחקלאי. לטענתו, אין כל חוקיות לחיוב רטרואקטיבי של היטל הפקה בגין השנים 1999 ושנת 2000 ואין כל חוקיות לחיוב כזה בשל אי מתן הודעת חיוב כדין בתחילת כל שנה. לטענתו, עד עצם היום הזה לא נתקבלה כל הודעה רשמית. עוד טוען הוא כי אין כל חוקיות לחיוב בגין שנת 1999 מכיוון שמערכת הפקת המים אינה נמצאת באקוויפר החוף כנדרש על פי התיקון לחוק המים בשנת 1999.

העוררים בתיק ו"ע 111/01 טוענים כי בשל צו עיכוב הליכי הגבייה שניתן על ידי כב' השופט ביין בתחילת ההליך בוטלה גם התליית הרישיון ולכן אין לחייב בתשלום מיוחד בשל הפקת מים ללא רישיון, מאחר שהעוררים מפיקים פחות מהכמות המאושרת על פי רישיונות ההפקה. לטענת העוררים, אין לראות בכמות שהופקה ככמות חורגת בשל ההתליה, משום שההתליה בוטלה עם צו עיכוב הליכי הגבייה שניתן. לכן אין לגבות את התשלום המיוחד. בכל מקרה, טוענים העוררים, חיובי היטל ההפקה הינם בטלים מחמת אי חוקיות ולכן גם התליית הרישיונות והחיובים בתשלום מיוחד אינם חוקיים.

העוררים בתיק ו"ע 620/05 טוענים בנוסף כי חיובי היטלי ההפקה אינם חוקיים גם מן הבחינה כי הוטלו בהליך לא תקין מאחר שמדובר בחיובים רטרואקטיביים שהוטלו בשנת 2005 לגבי השנים 2002 - 2004. כן טוענים הם כי קיימת סתירה פנימית בין התליית רישיונות ההפקה מצד אחד וחיוב העוררים בהיטלי הפקה מאידך. עוד טוענים העוררים כי הם לא חרגו מהכמויות המותרות על פי רישיונות העבר והחיוב בתשלום מיוחד אינו נתמך בנתונים מיוחדים לעניין כמויות המים של העוררים.

המשיבה טוענת כי מדובר בעוררים שהינם מפיקים, אשר לאורך שנים מפיקים מים מבלי לשלם את ההיטלים והתשלומים הנגזרים על פי חוק מן השימוש שהם עושים במשאב הציבורי המצוי במחסור כבד - משאב המים. העוררים ממשיכים להפיק את המים בין אם יש להם רישיונות הפקה ובין אם לאו ונמנעים באופן קבוע מתשלום ההיטלים והתשלומים המיוחדים המוטלים עליהם, למרות קבלת הודעות החיובים בהיטלי ההפקה.

עוד טוענת המשיבה כי החיוב בהיטלי ההפקה שנקבע בחוק המים בשנת 1999 הינו חוקי ומדובר בחובה שהוטלה על שר התשתיות בלא להותיר לו שיקול דעת בעניין. לטענת המשיבה, היטלי הפקה הינם כלי בידיו של הממונה על משק המים כדי להביא לניצול יעיל של המים.

המשיבה טוענת כי הטלת ההיטלים על כלל המפיקים הינה תולדה של הוראות חוק המים ולא של הוראות תקנות המים. תקנות היטלי ההפקה הינן רק המנגנון שבאמצעותו נקבע שיעור ההיטל.

לעניין טענת ההפליה והפרת זכות הטיעון של העוררים טוענת המשיבה כי העוררים לא הוכיחו שפרסום בערבית הוא חובה במקרה הנדון וכי פרסום בעיתונות ארצית, גם אם אכן נעשה רק בשפה העברית, יש בו בהכרח כדי לפגוע בכל המגזר הערבי. לא נטען ולא הוכח כי העיתונות הארצית אינה מופצת בישובים ערביים וכי אין לתושבי הישובים הללו אפשרות לקרוא בה. לא הוכח שהפרסום שנעשה הוא בלתי סביר, בשים לב לזהות הגורמים שאליהם הוא צריך להגיע. לטענת המשיבה, גם אם טענה להפליה על יסוד השתייכות לאומית היא טענה המעלה חשש להפליה לא די בהעלאת הטענה ללא יסודות עובדתיים רלוונטיים.

עוד טוענת המשיבה כי במקרה הנדון כאן אין בזכות הטיעון כדי לחייב את המשיבה לשלוח לעוררים הודעות אישיות על הכוונה להתקין תקנות בעניין היטל ההפקה שהושת עליהם בחוק. המשיבה טוענת כי הטלת ההיטלים על העוררים היא תולדה של חוק המים. מדובר באקט כללי ולא בפגיעה באינטרס אישי ייחודי של העוררים. מכאן נגזר כי זכות הטיעון אינה כוללת את הפניה האישית הישירה שביקשו העוררים ואת ההודעה הפרטנית.

לטענת המשיבה, אין בהליכי הפרסום שנעשו משום פגיעה בזכות הטיעון כפי שהגדירו אותה המחוקק ובתי המשפט. החובה לתת אפשרות להשמיע טענות מתייחסת למתן האפשרות להשמיע טענות. האופן שבו הדבר ייעשה לא נקבע בחוק. המשיבה טוענת כי זכות הטיעון היא זכות המשתנה בהתאם לנסיבות שבמסגרתן היא מתקיימת. החובה בסעיף 116 לחוק המים היא החובה לתת הזדמנות להשמיע טענות. לטענת המשיבה, פרסום בעיתונים ארציים הוא פרסום שיש בו כדי להגיע אל ציבור רחב ביותר, כולל הציבור הערבי, שכן גם בקרב ציבור זה קוראי עברית רבים. פרסום כזה אינו מגיע לכל קהל המפיקים, אך לא די בטענה שהמפיקים העוררים לא ידעו על הפרסום הזה או שהם מתקשים לקרוא עברית כדי להוביל לתוצאה לפיה הפרסום היה פגום במידה כזו שהתקנות בטלות והמפיקים רשאים להתעלם מהן.